מקובל לחשוב שמדינת ישראל היא דמוקרטיה.
זו טעות.
דמוקרטיה פירושה שלטון העם ביוונית. ישאל נא כל אזרח ישראלי את עצמו: האם הוא מרגיש שאזרחי ישראל שולטים במדינה? במידה ודעתו תואמת את דעת הרוב בנושא מסוים – האם הדעה הזאת יוצאת לפועל?
יש קונצנזוס עצום בעם לפיו צריך להוריד את מחירי הדירות. פעולה כזו בהחלט נמצאת בהישג ידה של המדינה – אחרי הכל היא זאת שמוכרת קרקעות לבניית דירות. כבר חמש שנים לפחות שהנושא לא יורד מסדר היום, כולל מחאה חברתית אחת חסרת תקדים, ושום דבר לא קורה בשטח. נכון, לא בונים עשרות אלפי דירות תוך חודשיים, אבל חמש שנים?
אפשר להביא עוד עשרות דוגמאות, החל ברכבת תחתית/קלה בתל אביב וכלה בועדי הנמלים. בכל הדוגמאות הללו לא מדובר באיזשהו רוב מקרי בסקרים, אלא על רוב עצום, אמיתי, חוצה מפלגות, דעות ומגזרים, שקיים בקביעות במשך שנים ארוכות, אם לא עשורים. לא קשה להגיע מכאן למסקנה שהכוח הממשי שמצוי בידי העם הוא מועט מאד.
נפנה מתחתית הפירמידה אל פסגתה. אם הכוח לא מצוי אצל העם, אולי הוא מצוי אצל השליט? אולי האיש שיושב במעון ראש הממשלה – תהיה אשר תהיה זהותו בכל רגע נתון – הוא זה שמחזיק בכוח את קרקעות המדינה ומונע ירידת מחירים, אם נחזור לדוגמא הקודמת?
האמת היא שדעה כזאת פירושה עצלנות מחשבתית עמוקה מאד, או פשוט רצון עז לעצום עיניים. נוח מאד להאשים את הממשלה. נוח מאד לצעוק שבגלל ביבי מחירי הדירות גבוהים, ובמקביל להציע פיתרון פשוט מאד שכולל את הגדלת ההיצע/הורדת מיסים על דירות/העלאת הריבית וכו'. כמעט שאי אפשר לשמוע את התלונות הללו מבלי לשאול – אם זה כל כך פשוט, למה זה לא קורה?
בכל העליהום התקשורתי הנצחי על בנימין נתניהו, שמצמיד לו חדשות ובקרים כל כינוי גנאי מוכר לאדם, בכל זאת נעדר כינוי אחד ובסיסי מאד: איש, ואפילו יריביו המושבעים (ואלוהים יודע שיש לו הרבה כאלה) לא חושב שהוא טיפש. ככל שזכרוני מגיע, גם שום ראש ממשלה אחר לא הואשם בהיותו סתם מטומטם. בכל זאת, לא מגיעים לתפקיד הזה כל כך בקלות.
מצד שני, ברור לכולם (כולל לתומכיו האדוקים) שנתניהו מוכן לעשות הרבה מאד כדי להמשיך ולהיות ראש ממשלה. אם בכהונתו בת חמשת השנים היה מצליח נתניהו להביא להורדת מחירי הדיור באופן דרמטי, היה יכול לשבת על כס ראש הממשלה מעכשיו ועד להודעה חדשה, בלי שותפים קואליציונים בוגדניים ואופוזיציה חתרנית. לא צריך להאמין ביושרו האישי או במידת האידיאליזם שלו; צריך רק להאמין ברצונו להישאר ראש ממשלה. ובזה, מה לעשות, קל להאמין.
אז למה לא הביא נתניהו להורדת מחירי הדירות? למה לא הביאו רבין, פרס, ברק ואולמרט לשלום עם הפלסטינים, למרות רצונם העז והברור להיכנס לדפי ההיסטוריה כמי שסיימו את הסכסוך הנצחי? (לא, לא רק בגלל הפלסטינים). למה, כמעט ארבעים שנים אחרי ה'מהפך', חמישה ראשי ממשלה שבאו מהליכוד לא הפריטו רבים מהגופים המסורבלים והמושחתים אותם מחזיקה המדינה?
התשובה היא שהם לא יכלו.
התשובה העצובה היא שראש ממשלה בישראל מחזיק בידו כוח מוגבל מאד. גם אם כל שרי ממשלתו עומדים מאחוריו כאיש אחד – מצב נדיר ביותר – החלטות הממשלה הם לעיתים קרובות לא יותר מפיסת נייר.
למה?
מכיוון שבין המוני העם לבין הממשלה עומדת שכבה בת כמה מאות אנשים חזקים, רובם עובדי מדינה ומיעוטם בעלי הון פרטיים, שמחזיקים ככלל, כקבוצה, כוח בל ישוער.
הקבוצה הזו – שכוללת ערב רב של ח"כים, קציני צבא בכירים, מנכ"לי משרדים ממשלתיים וחברות ממשלתיות, ועדי עובדים חזקים, שופטים, עיתונאים משפיעים, בעלי הון ועוד – יכולה בתיאוריה לעשות הכל. בפועל, היא איננה יכולה לעשות כלום, מכיוון שאנשיה אינם פועלים ולעולם לא יפעלו כגוף אחד. ברוב המקרים, כל קשר ביניהם הוא מקרי ורופף בהחלט. אבל יש להם בכל זאת כוח אחד – כוח הוטו.
לראש הממשלה ולחברי ממשלתו יש מוטיבציה עצומה לבצע מהלכים דרמטיים בשוק הדיור, למשל. יש להם הרבה מאד מה להרוויח ממהלכים כאלה. לפקידים במשרדי השיכון, הפנים והאוצר יש מעט מאד מה להרוויח, אם בכלל. הציבור לא יעניש אותם אם יכשלו; הוא לא יתגמל אותם אם יצליחו. הם עשויים לבלום כל מהלך בשל העילה הפעוטה ביותר.
נניח ואנחנו רוצים לבנות עיר חדשה. ראש אגף התקציבים באוצר רוצה לקדם דווקא יוזמה אחרת, אז הוא יעכב וידלל כמיטב יכולתו את התקציב הדרוש לעיר. בדרך כלל, הוא יצליח. מנכ"ל משרד השיכון חושב שצריך לבנות בכלל במרכזי הערים; הוא יעמיס מכשולים על הדרך. ועדת הכספים בכנסת טוענת לחוסר שקיפות ומסרבת לקדם את הפרויקט. משרד התחבורה דורש תוספות תקציב אדירות כדי לסלול את דרכי הגישה לעיר, ומנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל בכלל שונא את שר השיכון כי הוא הדיח אותו מבה"ד 1 לפני עשרים וחמש שנה. ואם הצליחו להתגבר על כל אי ההסכמות, מישהו מגיש בג"ץ ועוצר את כל התכנית, והעיתונות קוטלת אותה מכיוון ש –טוב, לא באמת צריך סיבות כדי להשתלח בממשלה.
תחת הנסיבות הללו, העובדה שדברים מסוימים בכלל מצליחים לקרות במדינה הזאת, מקץ שנים רבות – היא לא פחות ממדהימה.
זו הסיבה שכל מחלוקת אידיאולוגית, ערכית או מעשית בין כתלי הכנסת, בממשלה או בציבור הרחב היא במידה רבה חסרת משמעות. זה בכלל לא חשוב מה אנחנו צריכים לעשות, כל עוד אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר.
הפתרון למצב הסבוך והקשה הזה לא ניתן להסבר במילה אחת או במשפט אחד. הוא כולל בתוכו אלמנטים רבים, החל מהחלפת שיטת הממשל (לשיטה שמזכירה יותר, בקוויה הכלליים, את שיטת הממשל האמריקאית) דרך אימוץ קוד אתי אחראי הרבה יותר בתקשורת ועד לביטולה של המהפכה השיפוטית והחזרת בג"ץ למימדיו הנורמלים. בקיצור, הוא עשוי למעשה ממגוון של פתרונות נקודתיים ונפרדים.
שוב, הכי קל להאשים את נבחרי הציבור; האמת היא שהאשמה מוטלת עליהם פחות מכל. כמה וכמה מפלגות אימצו את שינוי שיטת הממשל כחלק מרכזי מהמצע שלהן (ישראל ביתנו היא הדוגמא הנוכחית); אישי ציבור לא מעטים כתבו ספרים הדנים בפירוט בשיטות ממשל ראויות יותר (אמנון רובינשטיין, לדוגמא); ארגונים שונים יצאו למלחמת חורמה בבג"ץ (אם תרצו) או בעיתונות (לאטמה). כל הפעולות הללו בקושי הצליחו להניד עפעף בציבור הישראלי. המונים יצאו למחאה בגלל מחיר הקוטג'; אף אחד לא הניף אצבע כדי לשנות את העובדה שמדינת ישראל נמצאת באימפוטנציה מתמשכת.
החדשות הטובות הן, שאין זו מלחמתו של מגזר אחד, מעמד אחד או צד אחד של המפה הפוליטית. זוהי מלחמתו של כל אזרח ישראלי, בין אם הוא ימני, שמאלני, דתי, חילוני, יהודי או ערבי. לכל קבוצה יש את החזון שלה; שום חזון לא יצא לפועל, ולו באופן חלקי, בלי יכולת אמיתית לממש אותו. כל מי שמקובל עליו כי החזון הרצוי צריך להיקבע באמצעים דמוקרטיים, צריך לתת בידי המדינה את הכלים לממש אותו, על אחת כמה וכמה אם הוא מאמין שהרוב נמצא לצידו. כדי שמדינת ישראל תהיה באמת דמוקרטיה, צריך לא רק לוודא שהעם יכול לבחור את שליטיו ולהדיח אותם; צריך גם לוודא שלשליטים יש יכולת לבצע את רצון העם.
אף אחד לא ילחם את המלחמה הזאת בשבילנו.
